#62 חגיגות על הדרך
#62 Celebrations In Motion - English in the second post
שבוע יום הולדת, מלא במגוון חגיגות, בשילוב עם טיולים שונים, נסיעות ברחבי הארץ, מוזיקה ועבודה שגרתית בבית הספר. השנה הגיל שלי הוא תרגיל בחשבון שהפתרון שלו הוא כמעט בדיוק המספר של הבלוג השבוע - חוגגת את הגיל של שנת הלידה שלי - משהו שקורה פעם בחיים, והשנה זה קורה לכל החברים שלי שנולדו בשנתון שלי. מבחינה ספורטיבית ציינתי את יום ההולדת בכך ששחיתי את הגיל שלי בבריכות.
הקניונית של כפר עזה נפתחה מחדש השבוע! רצינו להיות בין הקונים ביום הראשון והגענו מלאי כוונות טובות, אספנו לנו כמה דברים מהמדפים (שעדיין ברובם ריקים) ואפילו לקחנו ירקות טריים וכשהגענו לקופה, הסתבר שעדיין לא ניתן לקנות ירקות כי המשקל לא עובד, ואין אפשרות לשלם בכרטיס אשראי מהסוג שלנו, ולא היה לנו מזומן, אז חזרנו בידיים ריקות וחווינו את חבלי הלידה של ההתחלה (מחודשת) וננסה בהמשך. המקום נקי, מרווח ומזמין ורק מחכה לאנשים שיבואו. המכולת, אחד הדברים הבסיסים של חיים בקיבוץ, הוא מעין סמל של החזרה של הקהילה לקיבוץ. השבוע שמענו על עוד התלבטויות של אנשים לאור העובדה שיש מצב שגן ילדים לא ייפתח כי לא יחזרו מספיק משפחות עם ילדים, (אישרו לקיבוץ עוד שנת השתהות שמאפשרת לתושבים להשאר עוד שנה מחוץ לקיבוץ ובכך מאפשרת לאנשים לדחות את ההחלטה לגבי החזרה שלהם.) באותה נימה, התפרסמה הודעה בוואטסאפ של אילו שבקיבוץ על שעות פתיחת הבריכה ומיד התלהבנו שסוף סוף תהיה פה בריכה - כי היא בשיפוצים כבר שנה וחצי… ואז הסתבר לכולם שהכוונה בכלל לבריכה ברוחמה. בצהריים יצאתי עם מירי לטיול הכנה בחוף זיקים ונחל שקמה.
המפגש הקבוצתי שלנו התחיל בסיור מודרך בחוות הפטריות מוגו בקיבוץ סעד והסתיים בסיור מודרך בתערוכת צילומים בקיבוץ נחל עוז. קרן, מייסדת מוגו, סיפרה לנו איך היא התלהבה מפטריות כשהיא התגוררה בסין, ועברה מעובדת הייטק ליזמית בהקמת חוות פטריות. היא סיפרה לנו על תהליך גידול הפטריות, על התפטרת והמצע שמגיע מהולנד באריזות ענקיות, על הנבגים הרגישים שגדלים בתנאים סטריליים בחדרים על מגשים בקומות. אנחנו נכנסנו לחדר שהיה בשלב של קטיף ולכן התאפשר להיכנס לחדר. הפטריות שלהם הן אורגניות וכשרות (כלומר עומדים בסטנדרטים של “הרב עם הזקן והרב עם הקוקו” - מגדלים ללא חומרי הדברה וללא חרקים). הכי טוב לאכול את הפטריות כשהן ממש טריות, הן קשות, וחלקות וטובות לבישול וגם טריות. בתום הסיור, טעמנו פטריות, ראינו מרבדים של פטריות בחדרי גידול, וגם את הפטריות האקזוטיות יותר שגדלות על גלילים עטופים בפלסטיק והן צומחות מתוך חור. עכשיו יש לי חשק להשתמש בפטריות טריות וטובות וכנראה שלא אקנה יותר פטריות “רגילות” בסופר (הן עוברות דרך ארוכה מרגע שקטפו אותן ועד שהן מגיעות למדף). שמענו גם שאחרי השבעה באוקטובר הם התפנו מהקיבוץ, ולא יכלו להגיע לחווה, והפטריות המשיכו לגדול, ולא נקטפו. הם יכלו לשלוט מעט בחדרים, אבל כל תהליך של הפטריה הוא קצר, מחזור של כמה שבועות, וכל יום חשוב. כשהם הצליחו לחזור לחווה, הם גילו שכל הפטריות שהיו בשלבי גדילה שונים נהרסו ולקח להם המון זמן לנקות ולהכין את החדרים לשימוש. במקביל, הם איבדו את רוב העובדים (זרים, שחזרו לארצות שלהם אחרי השבעה באוקטובר) והכשרת עובדים חדשים לוקחת זמן.
תערוכת הצילומים של משה גרוס בחדר האוכל בנחל עוז היתה מעניינת. ראינו צילומים של ראשית ימי הקיבוץ, שמענו על הדמויות מאחורי התמונות, המתנדב שהיה תמיד שיכור, האמהות המבוגרות של בני הגרעין, שהגיעו לעבוד יום במטבח, הצעירות החלוציות שהיום הן מזקני הקיבוץ. המדריך שלנו סיפר על החוויות שלו בשבעה באוקטובר, על העצב הגדול שהיה בקיבוץ אחרי שדניאל טרגמן ז”ל בן הארבע נהרג ב 2014 בימים האחרונים של צוק איתן, כשנפגע על ידי רסיס ולא הספיק להגיע למרחב המוגן, ואיך אחרי השבעה באוקטובר היה קשה להכיל את כל העצב על הנרצחים וחטופים. הוא סיפר על האנשים שעזבו את הקיבוץ ולא מתכוונים לחזור, על המחלוקת במשפחה שלו, שהיום כבר חזרה לקיבוץ, וציין את החשיבות של הנוכחות של המתנדבים שלנו השינשינים בהחזרת ההתושבים. משה גרוס, הצלם, עזב את הקיבוץ מזמן, אבל לאורך השנים צילם כל מחזור בצילום מחזור בסוף התיכון, כל פעם בסגנון אחר, עם תלבושות, אביזרים ובחירת מקום. התמונות ממש חמודות ומצחיקות ומספרות סיפור על אוירה בקיבוץ.
יום שני חגגתי יום הולדת - זה התחיל עם שפע ברכות בוואטסאפים השונים - המשפחה, המורות בבית הספר, השינשינים וחברים, ביניהם ברכות מרגשות שהרגשתי שרואים ומכירים אותי. יש תלמיד בבית הספר שהוא תאום יום הולדת - ושמחנו לברך זה את זו. התבטלו לי המון שיעורים אז קפצתי לבריכה, שחיתי, וישבתי עם נוני לשתות שייק בריא בקפה אופיר - אחד השייקים הטעימים ששתיתי! והספקתי בהמשך להגיע לארוחת צהריים ברבקיו הקבוע ביום שני (שלרוב אני לא מספיקה להגיע). בהמשך השבוע גם התפנקתי במסאז’ מקומי!
השתתפתי בסיור בכפר עזה של מטמוני הנגב המערבי בשיתוף עם בית המלאכה של שער הנגב. התחלנו באנדרטה של כתב ושם, ואז נכנסנו לאתר “מעוז מול עזה” - המבנה המקורי של קיבוץ סעד - סיור שכולו הנצחה, נצח וזכרון. שמענו על המורשת של המקום, ועלינו לגג המבנה וראינו את כל כפר עזה פרוש תחתינו, ואת עזה מולינו. המקום מוגדר כמרכז הארץ - אמצע הדרך בין החרמון לאילת. המבנה נפגע במלחמת העצמאות, אבל החורים שרואים עליו היום הם מהשבעה באוקטובר, כשירו על המבנה כי חששו שיש בו מחבלים. ברגע האחרון הבינו שאין מחבלים וזה מבנה לשימור. במהשך הסיור ביקרנו בבוסתן של כפר עזה, שמענו על בלוני הנפץ שהגיעו מעזה והציתו את הבוסתן המקורי במהלך "טרור הבלונים" שהחל ב-2018 ונמשך עד מאי 2021, ובו שוגרו אלפי בלוני תבערה ונפץ מרצועת עזה לעבר יישובי עוטף עזה. קשה לדמיין חיים תחת איום יומיומי כזה.
ביקרנו גם בארכיון של כפר עזה ושמענו על תהליך העברת הארכיון ממבנה ישן למבנה החדש, ועל הקושי באיסוף החומרים. חלק מהאנשים שהיו מעורבים בעבר בתיעוד ושימור של הארכיון נרצחו בשבעה באוקטובר, וזה מקשה יותר. שמענו גם סיפורים על אנשי כיתת הכוננות שנהרגו. אחד הסיפורים היה על טל איילון ז”ל, שפעם נדרש לתת כתובת כולל רחוב כדי לקבל דואר רשמי - וכשהוא אמר שאין רחובות בקיבוץ, התעקשו איתו שהוא חייב לתת כתובת - אז הוא נתן את הכתובת “אשכי הפלדה 7 כפר עזה” ואכן קיבל מכתב לכתובת הזו - והפוסט שפרסם בנושא הפך ויראלי. פגשתי גם את בימאית הסרט “שברי גן עדן” רונית איפרגן, שסיפרה על כפר עזה, ואז גילינו שנפגשנו ממש בשבוע הראשון שלנו בכפר עזה, כשלינה צ’פלין הגיעה לצלם אותנו לסרט הדוקומנטרי “להיתקל באושר”, ורונית חלק מהצוות. שביט נוי, שיזמה את פרויקט הכלניות מחימר במפוזרות בכל מקום, היתה בין האנשים שהגיעו לסיור והיא סיפרה על היוזמה. יש 30,000 כלניות באתר הנובה. אנשים התגייסו מכל הארץ, ובהמשך מכל העולם להכין כלניות. בזמנו אני עזרתי לחברות קדריות שלי להכין כלניות לפרויקט בבוסטון.
נסענו לתל אביב ברכבת ביום שלישי בערב, לחגוג יום הולדת עם הילדים . נפגשנו במסעדה שבה יותם ממלצר. הוא הושיב אותנו ובהמשך הצטרף אלינו, וגם ירדן ותומר הצטרפו. המסעדה בשוק לוינסקי “הקטן” מסעדת שף עם מנות מתחלפות כל שבועיים והמיוחד באוכל הוא שיש הרבה מותססים ביתיים. המנות היו מיוחדות וטעימות במיוחד. נסענו וחזרנו ברכבת, אז דילגנו על בעיית החניה והפקקים בתל אביב.
נסענו להופעה מדהימה של ג’ימבו ג’, בקיסריה ביום רביעי. מעולם לא הייתי בהופעה שם וישבנו בשורה השמינית קרוב לבמה. השירים הם שירי ראפ ישראליים, מילים קולחות, שנונות ובאלבום החדש מלא שירים שמתיחסים לחוויה ומציאות החיים בעוטף אחרי השבעה באוקטובר וגם לפני. מילים כמו “חייגנו מאה מאה פעימים, חייגנו מאה מאה לא עונים”בפזמון, ובאחד הבתים מופיעה השורה המרגשת: "ופה נפל אמיר נעים שהציל שני קיבוצים", בהתייחסו לגבורתו בהגנה על קיבוץ ארז ואור הנר (הקיבוץ של ג’ימבו ג’). בתום השיר האירו בקהל את ההורים של אמיר נעים ז”ל וכל הקהל מחאו כפיים במשך דקות ארוכות, צמרמורת בקהל. הם עמדו ממש לידי וראיתי את ההתרגשות שלהם. בהמשך הוא שר שיר עם אמא שלו. כל המופע היה מעין רכבת הרים בין שירים שמחים ומצחיקים לבין שירים יותר רציניים ועצובים.
השבוע בבית הספר היתה בחינת בגרות במתמטיקה, והיתה התרגשות רבה בקרב התלמידים של נוני. אחרי הבחינה גם עשו מסיבת מורים למתמטיקה, ונתנו לכל מורה תמונה דיוקן, שנעשתה באמצעות ה AI ומלאה ברמזים והתיחסויות אישיות. אצל נוני זיהיתי התיחסות לחידות, חיוכים, ועוגות (שהביא לכבוד יום ההולדת). בבית הספר שלי, המורה לאנגלית היתה חסרה יום אחד, והעברתי יחד עם המורה לספורט שיעור משחק ששילב בין הספורט לאוצר המילים למבחן. ובמפגש השבועי עם צוות החיילים ותומכי הוראה שינשינים שיחקנו משחק קלפים של ערכים, שבסוף התהליך,הכרוך בהחלפות ובחירות אקראיות מהקופה, כל אחד נשאר עם שלושה ערכים שנראו לו הכי חשובים. הדיונים סביב הבחירות והתלבטויות היו מעניינים. אני סיימתי את התהליך עם הערכים פתיחות, אנושיות וכנות.
יצאנו לדרך ביום שישי וגילינו ששכחנו להטעין את האוטו ושאין לנו מספיק טעינה להגיע ליעד אז עצרנו בצומת מסמיע להטעין את האוטו בחברת טעינה שלא ניסינו בעבר. מסיבה לא ברורה המטען המהיר התנתק מהאינטרנט, כך שלא היתה דרך לעצור את הטעינה. מהמסך נדרש איזה קוד שלא היה לנו. הטלפונים לשירות לקוחות לא הובילו לתוצאות. הם הציעו שנתחיל לקרוא את הספר של האוטו ונחפש כפתור שחרור חירום. המטען היה מחובר לאוטו ובזמן טעינה הוא ננעל, כך שאי אפשר להוציא את הידית בלי לנתק את הטעינה - שזה הגיוני כי בטעינה עובר זרם חזק מאוד. הרגשנו ממש חסרי אונים, עומדים ליד האוטו ולא מצליחים לנתק את המטען, כבולים למקום. שמחנו שלפחות לא היינו בלחץ זמן או מצב חירום. בסופו של דבר האינטרנט של המכשיר חזר, ופתאום ניתן לנתק את הטעינה. בילינו שם למעלה משעה במקום הרבע שעה שתיכננו, ומן הסתם, האוטו המשיך להיטען. כשהיינו כבר חצי שעה בדרך, קיבלנו טלפון חזרה מהטכנאי בנסיון לטפל בבעיה. מזל שכבר הסתדרנו. כנראה שלא נשתמש במטענים של החברה הזו יותר!
נסענו להורים שלי בירושלים ובדרך גם טיילנו בשביל המעיינות ועלינו ליד קנדי. אויר הרים צלול כיין, פריחה, מעיינות ונופים ובמקרה יצא שזה גם יום ירושלים. ביער פגשנו אב ובן שנראו נסערים, וסיפרו שהם הגיעו למקום הזה דקה לפנינו, וראו אש ולהבות שעלו לגובה העצים, ופעלו במהירות לכבות את האש, כך שאנחנו ראינו רק עשן. איזה מזל שהם ראו את זה. בטוח ההתנהגות שלהם מנעה שריפה, שנבעה מרשלנות של מישהו אחר שלא כיבה כמו שצריך, ואולי אפילו הדליק אש במקום אסור. ממש לפני שנה בעונה הזאת היתה השריפה הגדולה ביערות בעליה לירושלים. אצל הוריי שמענו על החוויות שלהם בנסיעה לתוך העיר, כשהם נתקלו במאות רוכבי אופניים בחולצות לבנות שגרמו לשיבושים בתנועה, אבל היה מרשים לראות אותם.
חזרנו לארוחת ערב בכפר עזה. כרגיל שיחות קולחות ומעניינות. שמענו הפעם סיפורים על בעלי החיים שנשארו בקיבוץ אחרי הפינוי. שמענו על בעלי חיים שלא שרדו את השבעה באוקטובר, נורו על המחבלים, ותושבים שהתפנו אך לא יכלו לקחת איתם את בעלי החיים שלהם. מאמצים לחלץ בעלי חיים נעשו במקביל לזיהוי נרצחים וחטופים וזה הרגיש מוזר לחלק מהמחלצים. לאחרונה הגיעה נערה לכפר עזה לחפש את החתול שלה, שהיא לא ראתה מאז השבעה באוקטובר ואין לדעת עם החתולים שמסתובבים כאן, ודומים לחתול שלה הם באמת שלה, צאצאים של החתול שלה או בכלל לא קשורים. ישנם כמה חתולים המסתובבים בקיבוץ, וחלקם ללא ספק הם פוסט טראומטיים.
שבת ספורט וחברים - נוני רכב עם חבר סיבובים בנחל עוז ויער שוקדה, אני יצאתי להליכה עם חברה מהקיבוץ, עד החץ השחור וחזרה. היה אמור להיות שם יום כיף למשפחות עם “פוד טראקס” וטעימות שונות מהעוטף אבל לאור הנחיות בטחוניות חדשות שהתקבלו, ביטלו את הפסטיבל. (בשישי בלילה הודיעו בחדשות על חיסול מחבל חמאס בכיר בעזה שהחזיק בחלק מהחטופים, כולל מכפר עזה.) בקפה אצל חברים בכפר עזה פגשנו מישהו שהיה מאוד מעורב באירגון תמיכה למפונים מכפר עזה שהיו בשפיים. הוא סיפר על בית הקפה שעזר להקים למען המפונים, ועל עוד יוזמות שהיה מעורב בהם בעשייה למען הקהילה. ארוחת צהריים אכלנו ב”דפקא” בארז - המבורגרים טעימים במיוחד. חלק מהעובדים זיהו את נוני כי הוא לימד אותם או חברים שלהם. אחרכך אירחנו חברים לקפה אצלינו, עם חברים אחרים נסענו לחוף זיקים עד השקיעה וחזרנו הביתה וצפינו באירוויזיון עד השעות הקטנות של הלילה. המתח היה בשיאו כשישראל עמדה במקום הראשון אחרי הצבעת הקהל, וסיימה בסוף במקום השני המכובד. אהבתי את השיר שלנו, וגם את השיר הנבחר. כמובן צפינו בשידור ובמקביל שיחקנו משחקים.
אז אחרי שבוע עמוס אני יכולה להגיד שנהניתי מאוד מהמעבר שלי מגיל ששים ושתיים לגיל ששים ושלוש, ומצפה לחויות של השבוע והשנה. תמונות השקיעה הן מההליכה בכפר עזה עם קבוצת ההליכה.
