#60 שגרה! לשם שינוי
#60 Routine Resumed - English in the second post
השבוע, בפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן, אני מרגישה שאפשר להגיד שהיה שבוע שגרתי, שכלל עבודה רגילה ללא אירועים מיוחדים, בילויים חברתיים ואפילו הספקתי להזדנגף בתל אביב. שבוע בין חגים, עם מזג אויר נעים להפליא, כך שלא היה בוץ בכל מקום, וההליכות של קבוצת ההליכה מתקיימות באור.
אז איך נראה שבוע שגרתי קצת עמוס? בבוקר שמענו שאוטוטו פותחים את ה”קניונית” של כפר עזה - זו המכולת המקומית, ושצריכים שם עזרה בנקיונות וסידורים. אז נוני קפץ לשם, ועזר כמה שהיה צריך וכל כך התלהב מהמראה החדש של המקום ומהרעיון שתהיה פה קניונית בקרוב שנוכל לקנות שם כמה דברים שהוא קרא לי לבוא גם לראות. מה שכן, כנראה לא יהיה אוכל טרי שיכול להתקלקל, מוצרים חלב וכו’ כי באמת כמעט אין אנשים שיבואו לקנות. סימן ראשון של חזרה לשגרה של הקיבוץ?
המפגש הקבוצתי הפעם התקיים אצלינו בבית, ונוני היה הבריסטה אחראי על קפוצ’ינו, הפוך, אמריקנו וכל השאר לכל האורחים. אנשים שיתפו קצת מהחוויות שלהם מיום הזכרון ומיום העצמאות. היו אנשים שהחוויות של יום הזכרון היו מאוד משמעותיות עבורם השנה, אם בגלל החיים באיזור, או כי הם ליוו (בהתארגנויות) משפחות שכולות מכפר עזה, או מכל מיני סיבות אחרות. היתה התיחסות לכך שהשנה היו הרבה פחות דגלים על הבתים ועל המכוניות ותהו מה יכולה להיות הסיבה לכך. בשלב מסויים הדיון שלנו הפך סוער ממש, מהסוערים שהיו לנו, ועלתה תהייה שאם השיח סוער בקבוצה כה קטנה ואינטימית אז איך אפשר לנהל שיח במדינה שלמה? או מה זה אומר על יכולת השיח שלנו.
הגיע למפגש שלנו אורח, גונן! שהיה הרכז של התוכנית בשנה שעברה, והוא קיים דיון ושיח סביב הנושא של מגילת העצמאות. עיקר ההתיחסות היה לשתי פסקאות שמתיחסות להושטת יד לשלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ולקריאה לערביי ישראל לשמור על שלום וליטול חלק בבניין המדינה. השאלה שעלתה היתה האם הושטת היד הזו היא כנה, האם זה אמין, ואיך מרגישים אלו שמושיטים להם יד? בהמשך קראנו את השיר “גן נעול” של רחל - גם שם יש התיחסות ליד מושטת שלא פוגשת יד אחות. ובסוף הסתכלנו על תמונות (מוכרות ופחות מוכרות) על הושטת יד שאינה פוגשת יד אחות. הציור שיצא לי היה של יד מושטת ללחיצה, כשהשרוול הוא דגל איראן ומתוך השרוול יוצא גם נחש במקביל ליד. תמונה אחרת ממש מוכרת היתה של רצת המרתון מאולימפיאדת לוס אנג’לס שבקושי רב חצתה את קו הסיום - ולא לקחה את היד המושטת אליה עד שחצתה את קו הסיום כדי לא להיפסל. התפתח דיון פילוסופי של המשמעות של הושטת יד, עד מתי, למי, למה לא מושיטים יד בחזרה?
ביום שני בסוף יום הלימודים אני ליוויתי קבוצת ילדים בכיתה ב’ משער הנגב לשדרות, לסימולציה של מבחן מחוננים שיתקיים בהמשך השנה. הופתעתי ממש לראות שמשער הנגב הגיעו 24 ילדים, ומתוכם רק 3 בנות. זה היה נראה לי ממש לא הגיוני בכל קנה מידה ואני תוהה איך זה קורה. לא יכול להיות שיש כזה פער בכמות המחוננים הבנים לעומת מחוננות הבנות. אני שקעתי במחשבות על הסיבה לכך ושמעתי כל מיני מחשבות של אנשים שונים ממערכת החינוך ומחוץ למערכת החינוך - כמו “מה לעשות - בנים יותר חכמים מבנות - עובדה - יותר בנים עוברים את המבחן” או האם יש משהו בסביבה שגורם לבנות לעשות מבחן פחות טוב. האם יש הבדלים מגדריים במוח של בנים ובנות שיגרום לכך שיהיה הבדל במבחנים? בקיצור - הרבה דיונים ושאלות שנשארו פתוחות. באופן אישי, אני חושבת שלפחות למבחנים שמאתרים מחוננים הגיוני שיגיעו מספר דומה של בנים ובנות.
ערב משחקים סוער התקיים אצלינו בבית ביום שלישי, בהשתתפות רוב הקבוצה שלנו! היה כיף, למרות שהגעתי במקום האחרון של משחק כרונולוגיה, וכך זו ששיחקה אחרי הרוויחה הרבה קלפים וניצחה את המשחק. גם השחקן שהיה לפני היה מאוד חזק ולא עשה כמעט טעויות אז לא הרווחתי את הקלפים שלו. הוא הפגין ידע רב בהסטוריה ברמה של שנה מדוייקת של אירועים פחות מוכרים מהמאות הקודמות.
יום רביעי היה עמוס במיוחד - בשעות הראשונות של הערב התקיים מועדון קריאה של מפעל הפיס. קראנו את הספר “נאמן לעצמו” של יונתן יבין. למדנו על כל הספרים האחרים שהוא כתב, כולל ספרי ילדים, ועל התהליך שלו כסופר - איך הוא בונה את הדמות, וכמה הזמן לוקח לו לכתוב ספר. הדמות הראשית בספר הזה הוא ממש טיפוס מעצבן, ובתחילת הספר ממש לא היה לי חשק לקרוא מרוב שהוא עצבן אותי, אבל אחר כך הסיפור הפך יותר מותח והקריאה התקדמה מהר. קיבלנו גם מתנה שני ספרים שזכו בפרס ספיר.
ערב פיצות של כפר עזה התקיים ממש מייד בתום מועדון הקריאה, ברחבה ליד פולי קפה. המפעילים הם מומחה הפיצות מהקבוצה שלנו, זוגתו ושניים מילדיו מומחים בהפעלת הטבון. שמחנו לראות שהגיעו המון אנשים, כולל משפחות עם ילדים קטנים שהגיעו במיוחד מרוחמה על מנת להשתתף בערב פיצות. לחלק זו היתה פעם ראשונה בקיבוץ מאז השבעה באוקוטור. מחכה לימים שזו תהיה תופעה רגילה לראות ילדים משחקים ברחבה. באמת באותו עניין, באחד הימים שיצאתי להליכה פגשתי תלמידה שלי, שחזרה עם משפחתה לכפר עזה. היא רכבה לה במרץ על קורקינט חשמלי, עם קסדה וטלפון והגיעה לנדנדות בגן שעשועים שאין לי מושג מתי פעם אחרונה מישהו התנדנד שם, וישבה לה להתנדנד ולדבר בטלפון. מראה שגרתי במקומות אחרים.
השבוע התקיים המפגש של החיילים ותומכי ההוראה הצעירים, ובדומה למפגש של הקבוצה, נושא השיח היה ישראל, יום העצמאות, אבל הפעם הדגש היה על מהי ישראליות. כל אחד שיתף בתמונה שהוא בחר כדבר הכי ישראלי בשבילו. החבר’ה הצעירים בחרו תמונות נוף, תמונות של אייס קפה, או חיילים ושנת שירות. אני הבאתי תמונה מאוד שונה - התמונה הראשונה שעלתה לי בראש שחשבתי על ישראליות היא תמונה של אבא שלי כשהיה בארץ בקיבוץ באולפן, עם כובע טמבל. משם הגיעו הסיפורים הראשונים שלי על ישראל, לפני שעליתי לארץ כל מה שידעתי על ישראליות זה מהסיפורים של הוריי שנפגשו באולפן בקיבוץ בית השיטה ב 1960. הסיפורים על כותנה, זיתים, כובע טמבל וסנדלים תנכיות. אז התמונה היא של אבא שלי,שבכלל לא היה ישראלי כשהתמונה צולמה… למדתי שעולם המושגים שלי הוא מאוד שונה מעולם המושגים של הצעירים שאיתי במפגש. (אחר כך מצאתי תמונה אחרת, ממש בחודשים הראשונים שלי בארץ ב 1974, שאני עומדת, עם כובע טמבל, מחוץ לבית הספר בו למדתי - בית הספר ‘מולדת’ במרכז קליטה מבשרת ציון.) בסוף המפגש גם היו כל מיני מושגים וכל אחד בחר מושגים שהכי ישראליים בעיניהם… ושירות משמעותי וארוחות שישי ואין מקום אחר לא משנה מה - היו הכי הכי.
אנגלית בבית הספר היה שגרתי למדי, עבדתי כרגיל עם ילדים בכל מיני רמות, על חומרים שונים. אחד הנושאים באנגלית היה דקדוק של הווה מתמשך - וראיתי שהילדים מסתבכים עם כל הכללים והחלטתי שאני ממחישה להם את זה בתנועות ידיים: הפועל באמצע והוא זקוק לשתי ידיים תומכות - והרמתי ידיים להדגים וכשהם שכחו חלק, נטיתי הצידה. התגובה שלהם היתה לפרוץ בצחוק. אמרתי להם שזה מעולה - והם הביעו פליאה מכך שזה בסדר שהם צוחקים עלי - אמרתי שאני שמחה שאני מצחיקה אותם, כי ככה הם יזכרו כל הזמן מה הכלל - הם יזכרו את ה תנועה המצחיקה שלי - וישר יידעו להגיד נכון. זה מאוד מצא חן בעיניהם. בהמשך כשהדגמתי או סיפרתי לילדים אחרים ואפילו למבוגרים - התגובה תמיד היתה צחוק או חיוך גדול! גם למי שיודע מצויין אנגלית…
סוף השבוע היה מגוון. פתחתי את היום בנסיעה ברכבת לתל אביב, פגשתי את ירדן ותומר לקפה, הזדנגפתי עם ירדן, ואפילו התחדשתי בכמה חולצות כייפיות. בהמשך גם נוני הגיע, ופגשנו את יותם לארוחת צהריים וקפה. הגענו למסיבת יום ההולדת שלושים של תומר עם משפחתו המורחבת. הכינו לו פוסטרים מדליקים של תמונות בנושאים שונים. היה מאוד נחמד ונעים. בכל זאת יומולת עגול. בערב אכלנו עם סיגל ואמיר והדס וחזרנו בלילה לכפר עזה. בדרך הביתה, ממש אחרי צומת אשדוד, התרחשה תאונה ממש לפנינו, עם מכוניות שהתנגשו ומכונית נוספת שעשתה סלטה באויר ונחתה על הגלגלים. עברנו בזהירות ועצרנו בצד - הנהג שלנו, נוני, שמר על קור רוח מופתי. התקשרנו למשטרה וראינו אורות של רכב משטרה או הצלה מגיעים ושבסך הכל האנשים בסדר. זה בהחלט הריץ אדרנלין בגוף.
שבת בילינו בבית, רכיבה (נוני) וריצה (אני) ספרים, משחקים, וקפה - בעגלת הקפה של קיבוץ רעים הקרויה עמית קפה (Ameet Cafe) - עגלה חמודה שפתוחה רק בסופי שבוע, וקרויה על שם עמית גבאי ז”ל, שנרצח בשבעה באוקטובר בדירה שלו בקיבוץ בשכונת הצעירים רגע לפני יום הולדת 18. אמו עדי היא ממקימי בית הקפה. תמיד מעורר רגשות מעורבים - של עצב שצריך להנציח צעירים, ועל הכוחות של האוהבים אותו לפתוח קפה ברוח האופי שלו לזכרו. היום הסתיים במפגש עם חברים בבית, שיחות ארוכות על כל הדברים החשובים וככה אגרנו כוחות לשבוע חדש.
