#39 פסיפס של מפגשים
#39 A Myriad of Meetings - English in the Second Post
השבוע הזה היה עמוס במפגשים שונים ומגוונים בכפר עזה, בבית הספר, ברוחמה וגם כמה טיולים והליכות וארוחות, כל הדברים ששבוע טוב מכיל. בדיוק אמרתי לחברה ששנת השירות מחדדת את מנעד הרגשות שלנו, במעברים חדים בין התרגשות מטיולים ומפגשים אנושיים לבין התמודדות עם עצב של שכול, וחשיפה לכל ההשפעות של הטראומה.
פתחנו את השבוע בטיול משחרר רגליים אחרי הטיול הארוך וקשה בשבת, והלכנו לראות את פריחת החלמוניות ביער להבים. היו מאות או אלפי חלמוניות וגם כמה סתוניות. במקום פגשנו גם שני תושבי רהט בגילנו, שבאו למנוחת הצהריים שלהם בצל העצים של היער. התפתחה שיחה קולחת ומעניינת בה הם סיפרו שהם נולדו ממש באיזור היער הזה, ושסבא שלהם בעצם חי שם את כל חייו ולא עבר עם המשפחות להתגורר ברהט. הם סיפרו שבעבר לא היו בכלל חלמוניות בצד הזה של היער, וכנראה שבעלי החיים העבירו את הזרעים לצד השנה של היער. בכל אופן, הם גם המליצו לנו על עוד נקודה לראות חלמוניות, ושם, מעבר לכביש פגשנו גם זוג צבים מזדווגים, מראה שלא ראיתי אף פעם, וזה חשוב - כי הצבים הם בסכנת הכחדה. מצאנו אתר ארכיאולוגי מעניין עם גת, שובך יונים מהמאה השישית או משהו.
הגיעו חמישה עולים חדשים מרוסיה את בית הספר שלנו, כל אחד מהם בכיתה אחרת. אחת בכיתה ו’ התחילה את השבוע שלה בטיול שנתי של יומיים! בכל כיתה מצאו לפחות ילד אחד שמדבר קצת רוסית ויכול לשמש כאיש קשר לילד העולה. בחדר מורים כל המורות ניסו ללמוד מילים בסיסיות ברוסית כדי לתת לילדים הרגשה ביתית. אני חשבתי שכדאי שיהיו להם סימנים - כי הרי גם אם מורה תצליח להגיד משהו נעים ברוסית, ברגע שהילד יענה המורה כבר לא תבין כלום. אחת המורות לאנגלית היא דוברת רוסית, והיא התרוצצה כל השבוע בין הכיתות שלה, לבין התלמידים דוברי הרוסית והעולים החדשים, כדי לוודא שכולם מסודרים. אני בדקתי את הידע של התלמידים באנגלית, והיה מגוון מאוד. מקווה שכולם ישתלבו יפה בכיתות.
עוד עניינים של בית הספר היו כשהיינו ביום שני בכנס חינוך שנפל על שעות בית הספר - ולמחרת תלמידים שאלו אותי למה לא הייתי בשיעור ותלמידים אחרים פנו לנוני ושאלו אותו מה עם החידה השבועית. נוני התחיל מוסד בכיתות שבהם הוא מתנדב, ונותן חידה מתמטית כל שבוע - זה התחיל בכיתה אחת והתפשט לעוד ועוד כיתות, וגם המורים ועוזרי ההוראה מחכים לחידה השבועית שלו. מישהו שאל אותו אם יש לו מלאי מספיק של חידות לכל השנה.
כנס חינוך מחבר של קרן הביתה ועוד כל האירגונים שמפעילים עובדים או מתנדבים בחינוך הפורמלי או הבלתי פורמלי התקיים ביום שני. היתה הרצאה מעניינת של ד”ר עידית זכאי אור על חשיבה מתפתחת (growth mindset) שבמקרה קראתי ספרים ועבדתי בבתי ספר עם גישה כזאת, ודגש מיוחד על המשמעות שיש לתקווה ולמחשבות חיוביות על הלמידה. הסיכום היה - “רגשות חיוביים “מרחיבים” את התודעה שלנו, משנים את ההשקפה שלנו על העולם ועל הסביבה שלנו.” אני מאמצת לי עוד סיבות לחשיבה חיובית. בהמשך התחלקנו לקבוצות קטנות וחשבנו איך מיישמים את מה שלמדנו. בקבוצה שלי היו בעיקר צעירים בשנות העשרים שלהם, שעובדים עם נוער בסיכון בשדרות, או כאלה שהגיעו בגרעין לקיבוץ ניר עוז ועובדים בהוראה ומשקמים את הקיבוץ. הם הגיעו במטרה לחיות שם.
בערב אחד היינו במפגש בקיבוץ רוחמה עם הותיכאן של כפר עזה. חשבנו שאנחנו מגיעים לערב משחקים, אבל בעצם זה יצא הרבה מינגלינג, ואז מפגש שבו הצגנו את עצמינו וגם שמענו קצת סיפורים על כפר עזה של פעם. כל הקבוצה שלנו הגיעה, ובנוסף הגיעו קרוב לשלושים והותיקים של כפר עזה. פגשתי שם סבא של תלמידים, ואחות של חברה מבוסטון ועוד. החבר’ה שלנו שגרים בנחל עוז איכשהו ציינו שנחל עוז יותר “אליטיסטית” מכפר עזה, וכל המקומיים ממש התקוממו - וסיפרו סיפורים על מריבת מים ועל חטיפת שומר. בכללי, הבנו שכפר עזה היה אחד הקיבוצים האחרונים של האיזור, ואחד החלשים בתחילת הדרך שלו. בשלב מסויים שלחו את כל מי שרצה ללימודים אקדמאים, וגם הם הקימו מפעיל מצליח מאוד ואז כף המאזניים השתנתה והקיבוץ הפסיק להיות “ילד כאפות” של כל הקיבוצים באיזור. בתום המפגש הצלחנו סוף סוף להגיע למשפחה שגרנו אצלה שנה שעברה ולתת להם את המתנה הקטנה שהכנתי. התרגשתי מאוד כשהם אהבו את זה ואמרו שאמא (סבתא) היתה ממש אוהבת את זה!
בערב אחר, אנחנו השינשינים המבוגרים, אירחנו את כל השינשינים הצעירים החדשים שהגיעו מתוכנית איילים לכפר עזה, לארוחת ערב בפולי קפה. אחרי ארוחה טעימה ומזינה, שיחקנו משחק “מאפיה” משותף, וכך למדנו גם את השמות של כולם, וגם צחקנו יחד - אירוע מגבש ונעים. גיליתי שיש שם אחד בוגר בויאר, כמוני, והחלפנו חוויות על בית הספר. השינשינים האילו עובדים יחד עם האחים לנשק על שיפוץ שכונת הנעורים בקיבוץ, וכרגע הם עובדים על הקרמיקות של המטבחים (הצצתי על הקרמיקות באחד הטיולים בקיבוץ… והם עושים עבודה יפה) . אחד הפרויקטים שלהם השבוע היה גם להוריד את כל השבשבות הצהובות שהיו לאורך הכביש הראשי של הקיבוץ.
למחרת היינו שוב בפולי קפה במפגש פתוח למי שנמצא בקיבוץ. גילינו שהמקום מופעל בימי רביעי על ידי צעירים מכפר עזה במסגרת תוכנית “הניצנים של אופיר” שהיא תוכנית מלגות לצעירי עוטף עזה, לזכרם של ניצן ואופיר ליבשטיין ונועדה לאחות את הקרע בין הדור הצעיר לישובים שנוצר בעקבות ה-7 באוקטובר. פגשנו כמה צעירים שהגיעו להפעיל את המקום, ומעט מקומיים. אני מקווה שבהמשך יגיעו יותר אנשים באופן קבוע למפגשים האילו, כולל השינשינים הצעירים. והיינו גם בארוחת ערב של ימי רביעי אצל הזוג הקבוע שמארח. היו המון אנשים, שיחות קולחות, אוכל טעים ואוירה טובה. אנחנו איחרנו קצת, כי היינו בזום עם צוות של אלול (הגוף המשלח שלנו) בחשיבה על נסיעה של המארגנים לארצות הברית, ומי צריך לפגוש כדי לעניין אנשים בתוכנית גם מבחינת השתתפות בתוכנית וגם מבחינת תרומות לתוכנית.
היינו בהופעה של עילי בוטנר והילדים החדשים, בקיבוץ דורות. היתה הופעה משמחת ומרגשת. אחד השירים שהוא שר היה השיר “מה היינו בחיינו” שנכתב על ידי החיילת, רב”ט נעמה בוני ז”ל, שנפלה ב-7 באוקטובר, כשהיתה בש”ג של הבסיס בזיקים . עילי בוטנר הלחין את השיר כחלק מפרויקט “שבעה שירים באוקטובר” של גלי צה”ל וגלגלצ, ובוצע על ידי עילי בוטנר ועדן גולן. המילים נכתבו על ידי נעמה בוני לפני מותה. בהמשך הוא אירח את חנן יובל, ואת תום גפן שהוא בן קיבוץ דורות. הקהל כולו רקד ושר, והלהקה יצאה אל הקהל. אחד המילואימניקים שבשער של כפר עזה הגיע להופעה, ואפילו שר במיקרופון! בהופעה פגשנו גם תלמידים שלנו, גם מורים שעובדים איתנו, ואחרים שאנחנו מכירים מהסביבה. בתוך כך זה, נוני גם פגש מישהו שלמד איתו בבית הספר והם לא נפגשו מעל 40 שנה!
בסך הכל היו לנו המון מפגשים אנושיים מורכבים, בהם נחשפנו לסיפורים של פוסט טראומה, ושכול. ראינו את זה בכל הדורות, גם כשביקרנו בותיכאן, ושמענו את מנעד הרגשות של הותיקים כלפי החזרה לקיבוץ, וגם במפגשים אחרים שהתקיימו לאורך השבוע. באחד המקרים המפגש היה מאוד אישי, וכל כך חשוף שהרגשנו שאנחנו לא יכולים להמשיך את היום שלנו - היינו על סף דמעות ועם בחילה. בסוף החלטנו לצאת לטיול וזה היה טוב בשבילנו. הטיול היה כל כך מאמץ ומאתגר - הלכנו לאורך נחל בשור משני הצדדים בשביל שלא בהכרח היה מסומן. פגשנו יונקי דבש, תנים, ומעט אנשים וחצינו את הנחל הזורם מאוד חזק, וחזרנו בצד השני של הנחל, שם גם החלקנו בבוץ, וגם טיפסנו על גדרות כדי להגיע חזרה לאוטו שלנו.
אכלנו ארוחת שישי במרפסת הפתוחה והמזמינה עם עוד כמה מהשינשנים שלנו, עם הזוג המקומי, ושניים מהדור של ההורים שלנו. שוב טעים ונעים ושיחות קולחות. אני שמעתי סיפורים על ההורים וסבים של בן השיח שלי שהגיעו מגרמניה, ואיך הוא חזר עם דוד לטיול שורשים במקום, על האנדרטאות שם, ועל קליטת העליה שהוריו עשו בארץ לצעירים שהגיעו מהמעברות אליו הביתה לכמה שבועות. גם שמעתי שהיום זה יום ההולדת של כלתו ז”ל . כשהלכנו הביתה פגשנו במקרה במישהו שסיפר שעבר לאחרונה לקיבוץ, אחראי על גידולי השדה באיזור. הוא סיפר שבן משפחה שלו היה קצין בכיר שהוקפץ ללחימה בבארי, ונלחם של במשך יום וחצי, והשבוע התקיים מפגש מרגש בבארי של הקצין הזה עם המשפחות שהוא הציל בקיבוץ. בעניין בארי, השבוע החזירו את דרור אור ז”ל, החלל החטוף האחרון מבארי - עוד סגירת מעגל.
בשבת נוני רכב עם קבוצת הרכיבה המקומית בעליות של הרי יהודה ואני יצאתי לריצה והליכה ואז נסענו לבקר בירושלים ובתל אביב. בדרך עצרנו בעגלת קפה של אלה בקיבוץ בית גוברין - וכשראינו את השלטים של גלי וזיוי ברמן ו”כמה טוב שאתם בבית” הרגשנו ממש בבית ונזכרנו שהמשפחה שלהם שם. תמיד נעים לראות את ההורים, ואת הילדים. אכלנו במסעדה עם עינת ויותם, שמענו חוויות על חגיגות ת’נקסגיבינג בתל אביב וסיפורים של השבוע וגם על האינטנסיביות של החיים בעוטף. ברגע שיצאנו מהמסעדה הגיע בחור צעיר על אופניים - הסתכל עלינו ואמר - “אני מכיר אתכם …אתם מבוסטון נכון?” זה היה אח של חבר של הילדים מבית הספר שהוא גם בן של חברה שלי. עולם קטן!
