#25 מתנות ופרידות

#25 Gifts and Goodbyes - English in the second post

שבוע אחרון של פעילות משותפת בקבוצה הנוכחית וסיום תקופה בהתנדבות. אם היינו נשארים צמודים לתוכנית המקורית שלנו של ההתנדבוה - מפברואר עד יולי, היינו מסיימים את התוכנית עכשיו. לשמחתינו, אני מקווה, אנחנו החלטנו להשאר לעוד שנת לימודים שלמה, ולא מסיימים עכשיו. חלק מהקבוצה שלנו מסיימת, אז היה שבוע של פרידות, ואירועי סוף תקופה, וכמו בכל תקופת סיום של קבוצה, היו קצת דרמות, לא שונה מקבוצת צעירים גם אם אנחנו בני 60 פלוס מינוס, אך הם לא העיבו על השבוע. היו גם אירועי בירוקרטיה - איך לא? אבל לא אלאה בפרטים. את הבית אנחנו נפנה בספטמבר כשנחזור לארץ ונדע לאן אנחנו עוברים.

הפעילות הקבוצתית ביום ראשון התמקדה בסיום ופרידות, משחק קאהוט חביב שנוני הכין על האנשים בקבוצה ו”משחק המתנות” המוכר בארצות הברית כ Yankee Swap - כל אחד מביא מתנה, וכותב “ברכה” בה יש הסבר למה בחר במתנה זו, ואז לפי איזה סדר בוחרים מתנה - או מהאמצע - המתנות העטופות, או ממישהו שכבר פתח מתנה ורוצים את המתנה שהוא פתח. (חלקים מהמשחק הזה הזכירו לי את המסורת המשפחתית שלנו לחנוכה, מבוסס על מסורת הולדנית בה אנחנו נותנים מתנה, בצירוף הפתעה שהיא משהו שאנחנו רוצים להגיד למישהו , מחמאה, או דרך לעזור לו, עם הומור חיובי ומחברים לזה שיר שמסביר את ההפתעה.) אני תפרתתי תליון עם מוטיבים שליוו אותנו בקבוצה, וזו היתה המתנה הראשונה שנפתחה והיא נשארה אצל מי שפתח - אבל התרשמתי שהיו כאלה שרצו אותה לעצמם. המתנות היו מגוונות ומקוריות ואני קיבלתי מגנט למקרר עם תמונה של כולנו בטיול כלניות בפברואר. גם עשינו פעילות מוכרת של פתקים על הגב כשאנשים כותבים לנו משהו טוב שחושבים עלינו. בתום הפעילות מיהרתי לקבוצת הליכה - למפגש האחרון של הליכה משותפת עד ספטמבר. שם למדתי על נכדה שנולדה לאחת ההולכות ובהמשך השבוע תפרתי לה מתנה קטנה.

ביום שני הייינו בטיול מתנדבים של יחדיו והמועצה. ביקרנו בארכיון של שדה בוקר, עם מלא מסמכים מעניינים ומקוריים. המסמך הראשון שפתחתי במקרה, היה מסמך על הפטור הראשון לחרדים משירות צבאי שניתן על ידי דוד בן גוריון בימים הראשונים למדינה. עצוב לראות לאן הגענו עם הפטור הזה היום וכמה זה קורע את החברה הישראלית וגם מביא להמון שחיתות בחברה החרדית ונושא שנוי במחלוקת וחזק בחדשות בימים אילו. משם המשכנו לעיר הבה”דים ושמענו על מורשת צה”ל ועל מה שמלמדים את החיילים הצעירים שמגיעים לקורסים השונים של הצבא. גם שם זה היה אקטואלי וכמה קרבות וסיפורי גבורה יש במדינה הזאת, וכמה עצב וכאב. המצגת מחולקת לשני חלקים - מה היה לפני קום המדינה, ומה שהיה מאז קום המדינה. באתר ההנצחה “יזכור” שנמצא שם גן מצאנו את דורון גביש ז”ל - בן דוד של נוני , טייס, שנפל במלמחת ההתשה. מרגיש לי שאנחנו במין מעגל קסמים עצוב שאין לו סוף. סיימנו את הטיול בארוחה במאהל בדואי ”ספינה במדבר” עם אוכל טעים למרות שהיה מאוד חם.

ביום שלישי הייתי ביום עיון מהמם של אפ 60+ ואופק בריא בנושא הזדקנות מיטבית. יום העיון אורגן היטב, הדוברים היו מעניינים, וכללו אנשים מג’וינט אשל, משרד הבריאות ועוד עמותות שעובדות עם משרד הבריאות על הזדקנות מיטבית. אחד הדוברים, יובל חלד, הוא מומחה לפיזיולוגיה וחוקר הזדקנות מיטבית, וההרצאה שלו היתה עניינית. היו המון נתונים וגרפים שמצויירים לי בראש, אך לא אתאר אותם כאן. המסקנה העיקרית היא שחשוב להיות בתנועה ופעילות - וזה משפר לנו את הבריאות ומאריך את הימים שלנו בגיל מבוגר ובריא. הדובר האחרון של כל יום העיון היה גדי מוזס, שורד השבי בן השמונים שחזר אחרי 482 יום שהיה חטוף בעזה. הוא סיפר איך החוסן הפיזי שלו עזר לו לשמור על החוסן הנפשי. הוא סיפר איך הצליח ללכת 5 עד 15 קמ ביום בתוך חדר קטן בגודל 4 מטר על 4 מטר. הוא השתמש במשפט פיתגורס כדי לחשב את המרחק והיה צריך ללכת מאות פעמים את המרחק הקטן כדי להגיע ל 5 ק”מ. הוא סיפר שזה גם עזר לו לשמור על כושר גופני, וגם להשאר עם חוסן נפשי - עד שזה פחות עזר. הוא היה סופר ומוצא משמעות למספרים - אז אם הגיע ל 18 בדיוק הגיל של הנכדה שלו, אז הוא דיבר אליה, וכך עשה עם בני המשפחה והמספרים - עד שזה היה לו קשה מידי כי הם לא ענו לו וגם הוא לא ידע בכלל מי מהם חי ומה המצב שלהם אז הוא הפסיק לדבר אליהם ומצא משהו אחרי לעזור בספירה. הוא היה הדובר האחרון והמראיינת שאלה שאלות והרגשתי שהקהל היה מוכן להקשיב לו עם עוד ועוד שאלות. ישבתי במקרה ליד הבת שלו, וניכר שגם היא התרגשה ממנו. בתום יום העיון עדנה בוקשטיין, מומחית להליכה ואלופת עולם בעבר, הגיעה אלי לביקור קטן בכפר עזה.

בערב היתה ארוחה קבוצתית, בה גם נפרדנו כקבוצה מאילו שאינם ממשיכים וגם נתנו להם מתנות אישיות. אחת מהקבוצה עזבה עוד לפני הארוחה והיתה חסרה. אני תפרתי גם משהו קטן לכל מי שלא ממשיך - סתם כך כי היו לי בדים והיה לי רגע זמן לזה.

יום רביעי היה היום האחרון שלי בבית הספר של הקיץ, ויום של סידורים. נוני היה צריך להיות בחממה הטכנולוגית לפגישה, והצטרפתי אליו, ובזמן שהוא היה בישיבה אני ביקרתי בחלק מהחברות. פגשתי את המייסד של חברה שמגדלת סוג של פטריות שבעצם ילחמו במחלות של עצים ובחקלאות. ראיתי את המעבדה וסוגים שונים של פטריות. זה נראה רעיון מבטיח להדברה טבעית. גם שמעתי שם על חברה אחרת שמכינה תוויות מיוחדות שישבו על המוצרים (כמו על עוף או בשר ועוד) וישנו צבע כאשר המוצר כבר לא טרי. רעיון מגניב ומעניין. נוני היה בפגישה עם ראש קרן אופיר (על שם אופיר ליבשטיין ז”ל) ואחרכך יצאנו יחד לארוחת צהריים. אני מכירה אותו מלפני 40 שנה כשיצאנו כזוג… עולם קטן. (ודיברתי עם נוני פעם ראשונה בטלפון כשהייתי בדרך לחתונה של הבחור הזה… ). אחר הצהריים הצטרפנו למועדון הברידג’ של יחדיו - היו שני שולחנות - ושיחקנו ברידג’ - ושמענו סיפורים על השחקנים השונים שמשחקים שם כבר שנים ומתגעגעים למדריך המיתולוגי שלהם שנפטר לפני כמה שנים.

ביום חמישי הגיעו אלינו חברות, סטודנטית בוגרת ברקלי, שבילתה איתנו המון בבוסטון, יחד עם אמא שלה. נועה ונעמי. הן שמעו מאיתנו על כפר עזה, ויצאנו איתם לסיבוב בקיבוץ ועצר לידינו רכב ושאל מי אנחנו ואז הנהג זיהה אותי, בשם, ונזכר שנפגשנו בעבר כשהייתי ההליכה עם חברתי מהקיבוץ. בתו ונכדיו נחטפו בשבעה באוקטובר, והוחזרו בעסקת חטופים הראשונה (בעלה ובתה הבכורה נרצחו). היא סיפרה שהמחבלים שחטפו אותה אמרו לה לא לחזור לקיבוץ כי הם אוהבים אותה, והם יחזרו שוב לעשות את מה שעשו בשבעה באוקטובר. אחרכך המשכנו לסיור באנדרטה, וגם בנובה. כל פעם אני רואה את המקומות האלו, וזה כל פעם מחדש לא נתפס כמה אנשים איבדו את חייהם באותו יום, כמה משפחות שבורות נכנסו למעגל השכול של ישראל. למרות שלא היה תאבון בתום הביקור, במעבר חד, הלכנו יחד לאכול בחומוס של הטחינה, שתמיד טעים שם - אז עם האוכל בא התאבון.

ביום שישי, ארזנו וסגרנו את הבית עד לסוף החודש. למזלינו אנחנו יכולים לחזור לשם כשנגיע חזרה לארץ, ובתקווה שעד אז נדע לאן עוברים כדי שנוכל להמשיך להתנדב. נסענו לתל אביב ונפגשנו עם עמי, שהוא מתנדב במוזיאון והזמין אותנו לסיור. אין ספק שהוא מכיר היטב את המוזיאון. הוא לקח אותנו לתערוכה של יוסי מרק “לילה טוב אמא” וחלק מהתערוכה היא ממוקמת בין ציורים ארופאיים מהמאה ה 16-19. באותו איזור היה גם ציור מפורסם של מאוריצי גוטליב - של בית כנסת ביום כיפור. כשעמדנו מול הציור הזה עמי סיפר שיש לו קשר אישי עקיף לציור, כי יואל הנכדן של מאוריצי (בן של אחיינית) למד איתו בבויאר, ונהרג במלחמת יום כיפור. כל הסיפור כולו מופיע בסרטון יוטוב שנקרא “הגוטליב האחרון”. ראינו עוד שתי תערוכות ממש מעניינות של שתי נשים ישראליות פלשתיניות מאום אל פחם - תערוכות קטנות ששוה לבקר בהם. תערוכה אחד של הפסלת חנאן אבו-חוסיין עם חומרים מחיי היום יום בחברה הערבית מוסלמית. אחד המיצגים הוא של מסרקים על הקיר - כשכל מסרק מייצג אישה ערבייה שנרצחה. התערוכה השניה היתה של מריה סאלח מחאמיד, בת לאמא אוקראינית ואבא מוסלמי. היא מציירת עם פחם על בדים גדולים, בעיקר הרבה סוסים ומשתמשת בכל הגוף כדי לצייר. ממליצה לבקר בתערוכות האלה.

גילינו שבכל יום שישי יש קבלת שבת של קיבוץ נחל עוז בכיכר החטופים, ושבשישי הזה דני סנדרסון מופיע ולכן העבירו את המופע לתוך רחבת המוזיאון. קבלת השבת נפתחה בברכת יום הולדת 3 של רוני, הבת של עמרי מידן, מנחל עוז שעדיין חטוף בעזה. אחרי ברכה מרגשת עם אמא שלה, דני סנדרסון שר את השיר “רוני… אל תלכי..” ובהמשך עוד כמה שירים. ראינו הרבה פנים מוכרות מהעצרות בצומת הקשתות, ואז פתאום ראינו גם חברים שלנו מכפר עזה. הפתעה נעימה.

בערב, בישלנו אצל עינת ואכלנו ארוחת ערב משפחתית אצל ירדן. ובשבת בבוקר, נסענו לירושלים למפגש משפחתי של מי שיכול אצל ההורים שלי. מזמן לא נפגשנו אצלם, אז היה נחמד שהגענו לשם בהרכב די גדול של המשפחה, וכמובן שהנין המתוק הצעיר שממש לא מזמן התחיל ללכת, היה מסמר הביקור וכבש את הלבבות, וחייך ושיחק עם כולם! אמא שלי כיכבה כבריסטה כשהיא הכינה קפוצ’ינו ואספרסו לכולם. אחר הצהריים נסענו עד אלון הגליל לבקר חברים אחרים ולמדנו את האתגרים של נסיעה ארוכה ברכב חשמלי כשחיפשנו מקום להטעין לפני הנסיעה חזרה עד שוהם. ביום ראשון כבר טסנו חזרה לבוסטון עד סוף אוגוסט.