#19 מבצע עם כלביא - פרספקטיבה מקומית (כפר עזה)

#19 Operation Rising Lion - Kfar Aza Perspective- English in second post

אנחנו היינו כל השבוע הזה בכפר עזה, ובאיזור שדרות. פה בכפר עזה אנחנו חשופים לקולות של המתרחש בעזה, מלחמה אחרת ממה ששאר המדינה חווה. אז החוויות שלנו השבוע היו בשני מישורים שונים. מצד אחד, אנחנו מתנהלים בצורה הכי שגרתית שאפשר במסגרת המגבלות, ומצד שני במעקב צמוד אחר החדשות, והאפליקציה של פיקוד העורף עובדת שעות נוספות. יוצא שאני מנהלת חמ”ל משפחתי, ועל הטלפון שלי יש לי התרעות מירושלים, שוהם, תל אביב (כמה איזורים) ורעננה. לכן אנחנו מתעוררים כמה פעמים בלילה, בודקים שכולם בסדר, מתכתבים קצת וחוזרים לישון. מקבלים דיווחים על כך ששומעים בומים חזקים בתוך המקלט, או שמישהו מהמשפחה היה בים והלך למקלט על חוף הים, או היה בדרך ומיהר מאוד להגיע ליעד לפני האזעקה, ופעם שההתרעה היתה חלשה או קצרה ולא הספיקו להגיע למקלט ממול, ונאלצו להשאר בחדר המדרגות. אני לא יודעת לספור כמה אזעקות היו השבוע, אבל המספר גדול. בין לבין, קיבלנו דיווחים מירדן על שלושה חברים שונים, שהדירות שלהם נהרסו כליל בפגיעות ישירות של טילים בתל אביב וברמת גן. באחד המקרים ירדן ותומר גם נסעו לחבר שלהם ועזרו לו לארוז כמה דברים לקחת למלון. הדירה הרוסה לגמרי ולא ברור מה הוא יכול בכלל לקחת משם. אילו אנשים צעירים שגרם בדירות שכורות בתל אביב. גם סטודנטית של אחותי כתבה לה שהיא איבדה את הבית של המשפחה בפגיעה ישירה של טיל ברמת גן או בני ברק. וככה אני שומעת מעוד חברים על הילדים שלהם, שכולם בסדר, אבל יש זכוכיות שבורות בדירות שלהם ועוד סיפורים.

לנו היו בסך הכל שתי אזעקות, אחת שהיינו בבית בלילה, והיה גם בכל הארץ, ואחת כשהיינו בדרך. ביום ראשון, אחרי שהיה מאוד שקט באיזור שלנו ולא היו שום התרעות, יצאנו להליכה בכפר עזה, ויצאנו משער הקיבוץ. היינו באמצע הדרך בין השער לבין האלונית ותחנת הדלק כשהכריזו על צבע אדום - בכפר עזה אין אזעקות - יש מערכת כריזה שצועקת “צבע אדום-צבע אדום”. רגע לפני הכריזה הזו ראינו בשמיים מלא יירוטים, אך לא שמענו שום קולות - זה כנראה היה ממש רחוק מאיתנו. אנחנו הבנו שלא נספיק להגיע לשום מיגונית ב 15 שניות אז רצנו לתעלה בצד הדרך ונשכבנו על האדמה (נוני טוען שעשיתי פזצט”א - אבל לדעתי ירדתי מאוד בעדינות כי זה באמת היה איזור עם זכוכיות וגם עשבים וקוצים). נשארנו כך עד שהסתיים האירוע. כנראה היתה נפילה של משהו בשדרות אבל לא שמענו כלום.

כל הפעילויות עברו לזום - וכך היה לנו מפגש קבוצתי קצר בזום. אני לא במיוחד אוהבת מפגשים בזום, אבל היה נחמד לראות את הפנים של כולם וקצת לחשוב על דברים אחרים בתוך המצב החדש הזה מול איראן. בבית הספר גם עברו לעבודה בזום. לעת עתה לא השתתפתי בזומים של המורות לאנגלית - אני לא יודעת מתי זה מתקיים ואיך הן יכולות לשתף אותי, אבל אם ייצא אשמח כמובן להיות חלק מזה. בינתיים, לאור זה שלא היתה לי פעילות התנדבותית אחרת, הצטרפתי למתנדבים שלנו ב”יחדיו” המרכז של הותיקים. התנדבתי שם כמעט כל יום והכרתי את הצוות המקסים ואת המקום. ההתנדבות התמקדה בטלפונים לותיקים של המועצה, עם שאלון למיפוי צרכים של האוכלוסיה המבוגרת לאור המבצע של עם בלביא. רוב האנשים ממש שמחו שהתקשרתי, ושיתפו אותי במה שעובר עליהם, בתמיכה שיש להם מהסביבה בקיבוץ, הארוחות החמות, וכו’. מידי פעם היה מי שאמר לי שהמצב הנוכחי הוציא לו את החשק לצאת להליכה או לעשות משהו פעיל - אבל לפחות יש לו קפה במרפסת כל בוקר והמון ציפורים מסביב וזה מספיק לו כרגע. וגם לפעמים היו שיחות יותר קשות, עם אנשים שהעלו בעיות שדרשו מענה מיידי (כמובן הפניתי מייד לצוות) או כאלה שפשוט רצו לספר על עצמם, או על החוויות שלהם מהשבעה באוקטובר. שמחתי לעזור בפרויקט הזה - ומי יודע, אולי בקיץ גם אמצא מה לעשות שם בהתנדבות - האחריאית על החדר עם הבדים ורקמות ישר התלהבה מהרעיון.

במעבר חד לחדשות המרגשות של השבוע עם סממן של שגרה: קבוצת ההליכה של כפר עזה יצאה לדרך! מפגש ראשון היה ביום שלישי בערב. התוכנית היא הליכות משותפות פעמיים בשבוע, בתקווה שנצליח למסד את זה. כרגע זה במתכונת מצומצמת בהתאם להנחיות פיקוד העורף לגבי התקהלויות - והיינו בסך הכל שישה אנשים בפעם הראשונה. בהמשך לחוויה של יום ראשון, החלטנו שכל הסיבובים יהיו “סיבובי מיגוניות” בתוך השבילים הפנימיים של הקיבוץ - למרות שאני יודעת שלפי ההנחיות עדיף ממ”ד או מקלט. בכל אופן בסיבובים האלה אנחנו כל הזמן מספיק קרובים להגיע לממ”ד במידה ותהיה התרעה. מעבר לקבוצת ההליכה יצאתי גם להליכות עם חברות מהקבוצה שלנו, או מהקיבוץ, ובהליכה אחת אפילו היתה איתנו תינוקת בעגלה! אנחנו בודקים את הפירות על העצים כי החברה המקומית שלי מכירה את כל העצים - ביתיים מחכים שיבשילו - אגסים, ענבים, ליצ’י, אפרסיקים וספוטה לבנה.

הליכת בוקר ביום שני הביאה אותנו לעץ צאלון נאה ענקי ופורח ולבעל הבית של העץ. הוא שמח ממש לפגוש את חברתי המקומית והשיחה עברה מייד ממה נשמע למה היה באותו יום ומה קורה עם השיפוץ של הבית. האיש הזה סיפר לנו שהוא היה בבית שלו עם אישתו ובתו, במשך 30 שעות עד שחולצו מהממ”ד. הוא סיפר שהבית שלו נמצא בקצה עליה קטנטונת ברחוב ואפשר שליטה מלאה על הרחוב. התישבה חוליה של מחבלים על הגג של הבית ומשם ירו בכל מה שהם ראו, ויצאו משם לרצוח אנשים רבים במורד הרחוב שלו. הוא סיפר שכשהוא יצא מהממ”ד אחרי כל השעות האילו הגופות של המחבלים עדיין היו ממש בחצר ביתו, אחד אפילו בישיבה. זה היה ממש נס מבחינתו שהם לא נכנסו לתוך הבית שלו או לבית של השכנה שלו בדו משפחתי. הוא גם סיפר על כך שיותר מאוחר, כשאפשר היה לחזור לקיבוץ ולעבוד על הבתים הוא ניקה שלושה וחצי דליים גדולים של תרמילים שנשארו מהירי של המחבלים. והוא התגאה בעץ הצאלון הנאה שלו, שהוא אחד הכי גדולים בקיבוץ, ועץ ותיק מאוד. זהו עץ שדורש הרבה תשומת לב, מים ונקיון כי בכל עונה הוא מלכלך בדרך אחרת. עכשיו הוא כולו מכוסה כפריחה אדומה יפהפיה.

גם על בעלי חיים שמעתי השבוע, כאשר אחד האנשים שהיה איתנו בקבוצת הליכה סיפר שאחרי כמה ימים מחוץ לכפר עזה, כשהיה כבר אפשר לחזור לרגע ולהכנס לקיבוץ, הוא נכנס לחפש את הכלבים והחתולים של אנשים שנאלצו לעזוב בלי חיות המחמד שלהם. הוא חילץ לא מעט חיות מחמד וזה היה מאתגר. סיפר שהריח המסריח שהיה בקיבוץ, בעקבות כל מה שקרה, גופות שלא פונו מייד, מקררים שלא הגיע אליהם חשמל במשך ימים והיו מלאים באוכל, שריפות שכבו ועדיין היה ריח באויר. במשך הזמן הוא גם נכנס לתוך הבתים להביא לאנשים דברים שהם ביקשו שיהיה להם מהבית. במקביל , הגיעו לקיבוץ כמה כלבים עזתיים, ואני תפסתי במצלמה שלי את הכלבה עם אחד הגורים שלה, סיפרו לי שזה כבר דור שלישי של הכלבה העזתית המקורית.

ביום שישי נוני ואני חגגנו שלושים ואחת שנות נישואין, והחלטנו לפנק את עצמינו בפעילות קטנה בסביבה הקרובה שלנו, כמובן עם יד על הדופק להתרעות ואזעקות. פתחנו את הבוקר בבית קפה אוריוס בשדרות עם ארוחת בוקר זוגית וקפה. היה קשה להתעלם מהשיחות מסביב, שולחנות עם צעירים ששמחו להפגש באופן אקראי, כשהם סיפרו שהם חזרו מתל אביב לבתים של ההורים בשדרות ואמרו ממש בציניות מי היה מאמין ששדרות זה יהיה המקום הבטוח להיות בו בימים אילו.

מבית הקפה המשכנו למושב נתיב העשרה, הלכנו לחפש את פסיפס השלום הגדול, שהקימו אותו הרבה לפני השבעה באוקטובר, בהשתתפות אלפי מתנדבים. כשהגענו התרשמנו שזה ממש על החלק הכי קרוב לעזה, באחד הישובים הכי קרובים לעזה, הם ממש 800 מטר מהגבול של צפון הרצועה. הקיר צבעוני עם המון מסרים של שלום, ויש רחבה עם הדגל הכי גדול בישראל, מעל 200 מ”ר. היה שם גם חורש חדש של עצי זית ותיקים שנקרא “חורשת העשרים” לזכר 20 הנופלים של נתיב העשרה. משם, בהמלצת השומרים בכניסה למושב, המשכנו למשתלה המקומית, משתלת בן בן - וקנינו לעצמינו צמד סחלבים לבית. משתלה גדולה ומרווחת, ועושה חשק לקנות עציצים! ואחרכך הגענו ליקב אורן, יקב מקומי חדש, על שם אורן שטרן ז”ל שנפל בהגנה על המושב. כל היקב מלא בדברים שהיו של אורן, גלשן, אופניים, ומכוניות אספנות. היקב שייך לאח שלו וכל המשפחה מעורבת בעשיה. היינות קרויים על שם הילדים של בעל היקב (האחיינים של אורן). קיבלנו סיבוב ביקב, הסבר גם על הבירות, היין, הענבים, הביקבוק וגם טעימות! מסתבר שהמקום פתוח בשישי שבת לבירה ופיצה ואנחנו נחזור לשם עם חברים כשיהיה אפשרי. בינתיים קנינו לנו גם כמה בקבוקי יין וגם שישיית בירות.

בשבת, היינו בעיקר בבית, אבל לרגע נסענו לשדרות אולי למצוא חנות אופניים פתוחה … נוני יצא בבוקר לרכיבה ואחרי כ 20 ק”מ רכיבה היה לו פנצ’ר בלי אפשרות לתקן. אני באתי לאסוף אותו ואת האופניים. בכל אופן בשדרות מצאנו דוכן קטן וחמוד של ג’חנון - נקרא ”ג’חנונגב”. בדוכן יחד איתנו היה אבא עם שני ילדים ששאלו שאלות על מה שיש בדוכן - ואז הילדה, כמעט בת שש, בגן, סיפרה שהיא יודעת שבמצור על ירושלים אשנים מצאו צמחים מיוחדים שאפשר היה להכין מהם אוכל - חובזות. התרגשנו מהסיפור שלה ונוני סיפר לה איך אמא שלו גדלה באותם שנים בירושלים, ואספה חובזות , ולכן בכל יום העצמאות אכלו אצלה בבית ארטישוק ממולא (כשנוני היה ילד, זה היה חוביזות אבל עם השנים נעשה מסובך למצוא חוביזה אז עברה לארטישוק). הילדה המשיכה לספר בשפה ממש רהוטה וגבוהה על חוויות ודברים שלמדה בגן. התרשמנו, ואבא שלה ציין שהגן והגננות שלה בשדרות ממש מעולות. במסגרת הרצון שלנו לתמוך בכלכלה המקומית החלטנו שחייבים לקנות לנו ג’חנון לצהריים! המוכרת החמודה היא גם רוקחת משחות מעניינות אז גם רכשנו משחה אחת בתקווה שהיא גם תעשה פלאים. מרוב שהיה שקט השבוע סיימתי לקרוא שני ספרים - בעברית, גם אירחנו ערב משחקים קטן עם עוד זוג מהקבוצה שהיו כאן, הצטרפנו לארוחת הערב המקומית הקבועה ביום רביעי, ועוד מיני דברים קטנים של שגרה. והרבה מאוד טקסטים באמצע הלילה או מוקדם בבוקר בהתאם להתרעות ואזעקות.